למה כולנו ממשיכים לעשות דברים לא הגיוניים?

האם האדם הוא יצור רציונלי או לא? האם מאחורי כל דבר שהוא עושה יש היגיון או שלא? אם ניכנס לדיון הזה, לא נצא ממנו היום וכנראה שגם ייגמר לנו המקום באינטרנט.

מה שבטוח - יש לא מעט דברים, לא ממש הגיוניים, שכמעט כולנו עושים באופן קבוע ורובנו אפילו לא שמים לב אליהם. הם פשוט הפכו לחלק משגרת החיים שלנו ואנחנו מקבלים אותם כמו שהם, באהבה ובלי לחשוב פעמיים.

אספנו כמה דברים לא רציונליים כאלה. תהיו אמיתיים: כמה מתוכם גם אתם עושים?

נכנסתם למעלית, לחצתם על הקומה הרצויה והדלת עומדת, מסרבת להיסגר ולתת לכם להתחיל לזוז. מה הדבר הבא שעושים? מחפשים את הכפתור עם שני החיצים שפונים פנימה ולוחצים עליו, כדי להבהיר לדלת שכדאי לה להתחיל לעשות משהו. והיא אכן נסגרת, אבל אז אתם ממשיכים ללחוץ באטרף על הכפתור, מתוך תקווה לא הגיונית בכלל שזה יגרום לדלת להיסגר מהר יותר.

למה אנחנו עושים את זה? חלקנו כבר לא תמיד מבדילים בין האדם למכונה ומשהו גורם לנו להאמין שכמו שמזרזים מישהו, כך אפשר לגרום גם למעלית "להיכנס לפוקוס" ולהתחיל לעבוד כבר

אנחנו יצורים חברותיים, אוהבים להיות בקשר עם אחרים (מי לא השתגע מהזמן בבית בקורונה?) והכי כיף לנו לקבל באמצע היום איזו הודעה מחבר/ה, אבא או אימא. אבל לפעמים, בין אם אתם במשרד או בבית ואולי קצת משעמם, תפתחו את הוואטספ סתם, לראות אם במקרה לא פספסתם משהו, גם אם לא קיבלתם שום התראה לכך שהגיעה לכם הודעה. ואז תעשו זאת שוב, ושוב, ושוב.

למה אנחנו עושים את זה? שתי סיבות - או שאנחנו חוששים שפספסנו משהו בין כל ההתכתבויות (FOMO), אז למה שלא נציץ שוב לוודא, או שאנחנו מנסים "להפנט" את הוואטספ. אולי בכל זאת יגיע משהו בקרוב

סופסוף מצאתם חנייה ואתם ממהרים להגיע לאנשהו, יוצאים מהרכב, לוחצים על הכפתור ונועלים. ואז, אחרי כמה צעדים, אתם פתאום חוזרים אחורה, לא סגורים על עצמכם - נעלתי או לא נעלתי באמת? אתם מושכים את הידית של הדלת ומגלים שגם הפעם, כמו תמיד, אכן זכרתם לסגור את הרכב וסתם בזבזתם עוד כמה שניות יקרות מהחיים.

למה אנחנו עושים את זה? החיים מהירים ואנחנו לא תמיד מרוכזים במה שאנחנו עושים. בראש שלנו, חוסר הריכוז הזה הופך במהרה לחוסר ודאות וביטחון בפעולות שלנו, הספקות נוצרים מיד ואנחנו חוזרים על פעולות בלי סיבה אמיתית, רק כדי לוודא את עצמנו

כולנו היינו שם. אנחנו בבית, רואים טלוויזיה, לומדים למבחן או מה שזה לא יהיה, ופתאום נתקפים רעב. אנחנו הולכים למקרר, פותחים אותו ו... אין שום דבר מוכן לאכול. סוגרים, וחוזרים לעניינים שלנו. ואז, חצי שעה אחר כך, אנחנו עדיין רעבים (מן הסתם). מה נעשה? נזמין משהו? ברור שלא. אנחנו הולכים שוב למקרר ופותחים את הדלת, כאילו האוכל יכין את עצמו משום מה ויחכה לנו שם. המגזימים עושים את זה כמה פעמים, עד שמתייאשים ומכינים משהו, או פשוט מוותרים.

למה אנחנו עושים את זה? היצירתיים יסבירו שאולי באחת הפעמים הם יחשבו על שילוב מאכלים חדש ובכל זאת ייצא להם משהו. השאר יודו שהם פשוט מחכים לנס

אולי אתם חובבי קפה, אולי תה, או קולה, מים מינרליים ויכול להיות שבכלל יין עושה לכם את זה. כל מיני משקאות מתאימים לכם לכל מיני מצבים בחיי היומיום. עד שאתם אוכלים חומוס. ישראלים אוכלים חומוס כל יום, בכל שעה בערך וכשאוכלים חומוס, יש רק משקה אחד שבאמת בא בטוב - בירה שחורה. השילוב הזה מתאים לנו בכל פעם שאנחנו אוכלים חומוס והוא מרגיש נכון, הגיוני והכי חשוב - הוא פשוט טעים.

למה אנחנו עושים את זה? יכול להיות שזו הניגודיות המנצחת בין הטעמים השונים של החומוס לבירה השחורה, המתוקה, הצוננת והכיפית. ויכול להיות שאין לנו הסבר רציונלי ואנחנו שותים בירה שחורה כשאוכלים חומוס כי זה פשוט בא בטוב

אתם מגיעים לקניון ורואים תור קצר יחסית במקום אחד, ותור הרבה יותר ארוך במקום אחר - נניח ששני התורים הם לדוכנים שמציעים פחות או יותר את אותו הדבר. אז איזה משני התורים ימשוך אתכם להצטרף אליו? כמובן שהארוך, למרות שברור לכם שלהגיע לקדמתו ייקח יותר זמן. כמעט כולנו נלך לעמוד דווקא בתור הארוך ובידיעה שאנחנו הולכים להשקיע עכשיו זמן בהמתנה, כי נרגיש שיש בסופו משהו אטרקטיבי יותר.

למה אנחנו עושים את זה? כי יש לנו רושם שאם 50 אנשים מחכים בתור ארוך כל כך, זה בטוח שווה את זה ויכול להיות שבסוף התור מחלקים משהו טוב. אנחנו נוטים לסמוך על "חוכמת ההמונים"

לחוברת מתכוני החומוס המלאה של מאלטי